כשהייתי ילדה הייתי רצה לתוך מי הים התיכון, בעיניים פקוחות ובלי פחד. גם לבריכה.
איפשהו באיזה גיל, הראש שלי סירב להיכנס לתוך המים ולשהות בו ליותר מרגע של הרטבת השיער.
משהו בצלילה עורר בי חוסר נוחות ופחד, ואני למדתי להתמודד עם זה. התרגלתי לשחות עם הראש מחוץ למים.
בבריכת האוניברסיטה ברמת אביב, השחייניות בנות ה85 ומעלה, היו מעירות לי בחיבה: "תכניסי את הראש, זה לא טוב לצוואר". לכי תסבירי באמצע השחייה, שעדיף צוואר דפוק מחרדה.
הצוואר שלי אגב, פחות אהב את מה שעשיתי לו, אבל מבחינתי הוא ממילא סבל מאישיוס משלו כבר מזמן מזמן.
בחודשים האחרונים, הצוואר שלי התחיל למשוך תשומת לב יתרה. וכואבת.
כחלק מהבדיקות והטיפולים, קיבלתי החלטה לחזור לשחות, אבל הפעם – אחרת, הפעם – לשחות נכון.
כשדיברתי עם מיטל, המורה לשחיה, אמרתי לך "תקשיבי, יש לי בעיה להכניס את הראש מתחת למים. קחי את זה בחשבון." היא אמרה לי שיהיה בסדר.
בשיעור הראשון, היא רק ביקשה שאכניס ראש לרגע, ואני – עוד שניה נחנקתי בתוכי מלחץ.
התבוננתי בעצמי מבחוץ וראיתי את הפחדים שלי שרשומים בי. הם לא החלו בילדות, אלא הרבה הרבה לפני שבכלל התגלגלתי לגלגול הזה. אז ניקיתי. והכנסתי את הראש למים. וניקיתי.
מיטל נסכה בי שקט ובטחון – היא ההשראה ששלחה אליי הבריאה לריפוי הזיכרונות הללו. ביקשתי, סמכתי והרפיתי.
כשהסתיים השיעור, כבר שחיתי עם ראש מתחת למים, עיניים פקוחות ובטחון מלא שהכל בסדר.
וניקיתי.
גם את בוקר אתמול ואת הבוקר הזה פתחתי בבריכה – לומדת את הטכניקה הנכונה לנשום ולשחות בתוך המים. חץ, ראש במים, הוצאת אויר, ניקוי הו'אופונופונו (תוספת שלי 😊), גלישה, הוצאת ראש, שאיפה, תנועת ידיים, חץ, ראש במים, תנועת רגליים, גלישה וחוזר חלילה. גם הניקוי.
בת 45 ומנקה זכרונות שרק אלוהים והנשמה שלי יודעים מתי הם נוצרו ואיך.
ואני? אני מנקה אותם.
נשארו עשרות בודדות של עותקים מהספר 'לאפשר לניסים להתרחש באמצעות הו'אופונופונו.
אני מתרגשת כל פעם מחדש מהדבר הזה, מכמה א.נשים הכניסו אותי ואת הכלי המופלא הזה לחייהן.ם.
אם אתן/ם רוצים ליהנות מהעותקים האחרונים (הדפסה הבאה כנראה רק בקיץ) – הזמינו כבר עכשיו כאן: https://www.ho-oponopono.co.il/hooponopono-book
המשיכו לנקות תמיד.
אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך.
** התמונה: מהבוקר הזה, אחרי שעה במים.
