הס(צ)פה

זה כמו לנקות מאחורי המקרר ומתחת לספות..

הרבה ג'יפה שהצטברה והסתתרה יוצאת החוצה.

פתאום הרצפה עמוסה בשאריות לכלוך

שמי בכלל חשב עליה,

הראש והבטן נגעלים ומתכווצים מההבנה ששאפת לריאות (לנשמה)

את כל הדבר הזה מבלי לדעת..

ניקוי זכרונות הנשמה הוא כזה. בדיוק כזה.

ככל שהניקוי אינטנסיבי יותר,

כמות הג'יפה שיוצאת החוצה בבת אחת היא גדולה יותר.

לעיתים, היא מציפה.

כל הג'יפה יוצאת החוצה, אבל כמה רגעים לפני שהיא יוצאת מהחיים,

היא פשוט קיימת לנו מול העיניים הפקוחות, המבינות.

בתפר הזה, בין 'בפנים' לבין 'בחוץ'

נמצאים אנחנו –

הזעם עולה, הפחד, התסכול, הכאב.

התפוצצות.

אני בתהליך ניקוי אינטנסיבי כבר הרבה מאוד זמן.

כל זכרון שנמחק, מרפא אותי

וחושף את הזכרון הבא בתור למחיקה.

בשכבות העמוקות, הזכרונות נטועים חזק,

מבוססים היטב באולי אלפי שנות חיים

של חזרתיות.

בתוך הניקוי הזה,

אני מוצאת את עצמי כבר כמה ימים בוכה.

בוכה בכמויות מטורפות.

תוך כדי שיחה,

תוך כדי עבודה,

תוך כדי שינה.

דמעות כבדות ומלאות.

התפרקות טוטאלית על השטיח או הרצפה.

כל דמעה שזולגת מתוכי,

נושאת זכרון – רגש או מחשבה,

ושוטפת הרחק את הזכרון הזה,

שנמצא בדרכו החוצה ממני,

החוצה מן העולם שלי.

אני מרגישה את הניקוי,

אני הריפוי.

גם כשהכל צף.

בזכות זה, שהכל צף.

עד בואו של קתרזיס.